בשנה לפטירתו של סבי (ערב המשחק מול ונטספילס), כתבתי את הטקסט להלן. לבקשתה של סבתי, הקראתי אותו ביום שישי, מועד האזכרה השניה. משתף גם אתכם.

*

בצעירותו, אהד סבי – אבי אמי – את מכבי ת"א. כאשר שיחק שלמה נהרי (AKA  צחי), חברו, בהפועל פ"ת, עבר לאהוד אותם כקבוצה "הראשית" באותן השנים, כאשר מכבי ת"א נשארה כאהדה "משנית", ולאחר מכן חזר למכבי ת"א בלבד.

עם השנים, התחילו נכדיו הבכורים, אחותי ואנוכי, לפקוד את מגרשי הכדורגל, כאשר הצד הדומיננטי שהשתלט על הילדים, עוד מינקותם, היה, רחמנא לצלן, בצבע הירוק.

בערך בתקופה בה השתחררתי מהצבא, התגלעו סדקים באהדה של סבי למכבי ת"א וסבתי החלה להעיד שהוא צופה, מתעניין ואף שמח על ניצחונות והישגים של מכבי חיפה. הוא מצדו הכחיש כל קשר וטען ש"אם כבר, אז רק בגללכם, כי אני רוצה שתהיו שמחים."

בשנים האחרונות, כאשר הצגתי בפניו, כמעט על בסיס שבועי, את בני, דור רביעי לאוהדי מכבי חיפה, כבר לא היה ספק. כלומר, הוא לא היה אומר זאת בפה מלא ואם הייתם שואלים, אז הוא היה אומר שהוא מעדיף את מכבי ת"א, אבל סבתא ידעה טוב מכולם. "במשחקים בין הקבוצות" היא אמרה "הוא שמח כשמכבי חיפה מנצח."

את ימי ילדותו בילה סבא ברחובות, לאחר מכן במקווה ישראל ובמשך מרבית חייו בקיבוץ ניר אליהו. כפי שנע גאוגרפית, כך גם אהדתו נעה בחלוף השנים – צפונה.

*

סבא השיב נשמתו לבורא בשנת 2005. הבורא סירב לקבלה ואנחנו זכינו למתנה הגדולה ביותר במשך 7 שנים תמימות.

היום תתקיים האזכרה, במלאת שנה לפטירתו.

כאשר כולם יעברו מבית העלמין לבית התרבות בקיבוץ, אני אפרוש, כמו שקיפודים מתנקשים – לאט ובזהירות, לבית שהיה שלו, בכדי לצפות במשחק, בטלוויזיה שפעם לא יכלה להראות דבר מלבד צהוב והיום כבר משדרת בירוק בהיר.

סבא לא היה אדם בריא, אך ניכר עליו שהוא נהנה מהחיים. אני מתנחם בכך שאף-על-פי שהראש תמיד נשאר בת"א, כאשר הוא הלך לעולמו, הלב, ללא כל צל של ספק, היה בחיפה.